חרדה חברתית אצל ילדים

מבחוץ זה נראה כמו ילד "מנומס", "שקט" או "צמוד להורים". בפנים מדובר בעומס: הילד סורק כל הזמן מה אחרים חושבים עליו, מפחד לטעות מול הכיתה, ובוחר בהימנעות כי היא הדרך הבטוחה להוריד את המצוקה. ההימנעות עובדת לרגע — ובדיוק בגלל זה היא מתחזקת.

הבעיה היא לא הפחד עצמו אלא מה שהוא גובה: פחות חברים, פחות התנסות, ותפיסה עצמית של "אני לא מסתדר עם ילדים". לכן העבודה מכוונת קודם כל לצבור חוויות הצלחה קטנות, ולא לשכנע את הילד שאין ממה לפחד.

• גן: קושי בפרידה, סירוב להצטרף למשחק, שתיקה מול הגננת, בכי לפני אירועים או מסיבות.
• כיתות א׳–ב׳: הימנעות מלענות בכיתה, קושי בהפסקות, כאבי בטן בבקרים, סירוב לחוגים.
• כיתות ג׳–ד׳: חשש מצחוק של אחרים, הימנעות מהצגות ומעבודה בקבוצות, בחירה קבועה להישאר בבית.
• כיתות ה׳–ו׳: ביקורת עצמית גבוהה, הימנעות ממפגשים חברתיים, ובמקרים מסוימים תחושת בדידות מתמשכת.

• לא לדבר במקומו. להשאיר שקט של כמה שניות כשמישהו שואל את הילד, גם אם זה לא נוח.
• לפרק לצעדים. לא "תגיד שלום לגננת", אלא "נעמוד לידה" ואחר כך "נלווה בנפנוף יד".
• להכין מראש. לתאר מה יקרה במסיבה, מי יהיה שם, ומה אפשר לעשות אם מרגיש עומס.
• לשבח את הניסיון, לא את התוצאה. "ראיתי שנכנסת" שווה יותר מ"היה כל כך כיף לך".

כלים נוספים מרוכזים בעמוד כלים להורים.