התפרצויות זעם וויסות רגשי אצל ילדים

בבית זה נראה כמו מעבר מהיר מאפס למאה: בקשה קטנה מתפוצצת לצעקות, מעבר בין פעילויות מסתיים בבכי, והורים מספרים שהם "הולכים על קצות האצבעות" כדי לא להפעיל את המוקש. לרוב יש שעות קבועות שבהן זה גרוע יותר — בוקר לפני הגן, חזרה בצהריים, ושעה שלפני השינה.

מה שנראה כמו התנהגות היא כמעט תמיד יכולת שעדיין לא נבנתה. לכן העבודה אינה "להוריד את הכעס" אלא להרחיב את החלון שבו הילד מצליח להישאר מווסת, ולקצר את זמן ההתאוששות.

• מתי ההתפרצויות מופיעות — שעות, מעברים, מקומות, אנשים.
• כמה זמן הן נמשכות ומה עוזר להירגע.
• האם הן מופיעות גם מחוץ לבית או רק עם ההורים.
• עומס חושי: רעש, צפיפות, שינה, אכילה.
• שפה ותקשורת — האם לילד יש דרך להסביר את עצמו.
• קשב ואימפולסיביות, ותמונה חברתית בגן או בכיתה.

• לצמצם מילים בזמן הסערה. משפט קצר וחוזר עובד טוב יותר מהסבר: "אני כאן, אני נשאר איתך".
• להקדים התראה למעברים. "עוד חמש דקות מסיימים" מוריד חלק ניכר מההתפרצויות סביב מעברים.
• למפות נקודות פיצוץ קבועות. אם זה קורה כל בוקר באותה נקודה, זו בעיית שגרה — לא בעיית אופי.
• לעבד אחרי, לא בתוך. שיחה של דקה כשהגוף רגוע שווה יותר מרבע שעה של הסברים בתוך הבכי.

כלים נוספים מרוכזים בעמוד כלים להורים.